<h1>שבלי הלקט דין התוכחות סימן מ"ז</h1>
<h2>דף לא.</h2>
אמרינן במסכת תמיד, תניא רבי אומר, איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם, יאהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחות בעולם נחת רוח באה לעולם, ברכה באה לעולם, רעה מסתלקת מן העולם, שנאמר [משלי כ"ד] ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב, ויש אומרים, יחזיק באמונה יתרה, שנאמר [תהלים ק"א], עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי. אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל המוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לפלגו של הקב"ה, שנאמר [משלי כ"ח], מוכיח אדם אחרי חן ימצא, ולא עוד, אלא שמושכין עליו חוט של חסד ושל חן, שנאמר חן ימצא. ולהרב ר' אברהם ב"ר דוד מצאתי, הרואה דבר מגונה בחבירו חייב להוכיחו. וחייב להוכיחו עד שיביא את עצמו לידי הכאה וקללה, כדכתיב [שמואל א' פ"כ] ביהונתן, למה יומת מה עשה, וכתיב ויטל שאול את החנית עליו להכותו, וכתיב בן נעות המרדות, נמצא שאין לאדם להתיירא מחבירו מלהוכיחו אעפ"י שהוא גדול, ואפילו יכנו ויקללנו, הכל יסבול לכבוד המקום ולמצות התוכחה. וכל זה, בזמן שזה הנוכח מאמדין אותו שיסבול, אף על פי שהוא קושר בו שנאה, אבל אם מכיר בו שלא יחזור למוטב, עליו הכתוב אומר [משלי ט'] אל תוכח לץ פן ישנאך. ואם מכיר בו שממנו לא יקבל תוכחת, ילך אצל הגדול ממנו. ואם רואה בו דבר ערוה ומהימן ליה לאותו גדול כבי תרי יאמר לו, ואותו גדול יוכיחנו בינו לבין עצמו אבל לא בפני רבים, שהוא לא שמע מפי עדים, אעפ"י שמן ההלכה אינו נראה שעל זה הגדול להוכיחנו, שלא נתנו לו רשות לתלמיד לומר לרבו אלא למסנייה, כדגרסינן [פסחים קי"ג ע"ב], מהו למימר ליה לרביה ומסנייה, אמר ליה, אי מהימן ליה לרביה כבי תרי לימר ליה, ואי לא, לא לימר ליה. ודרך מצות תוכחה בכמה קשוטין צריך לקשט עצמו מי שאוחז אותה, כדגרסינן בערכין [ט"ז ע"ב], א"ר אלעזר בן עזריה, העבודה אם יש בדור מי שראוי להוכיח, ומי שיודע היאך מוכיחין, ומי שראוי לקבל תוכחות. וחייב אדם להוכיח את חברו אפילו מאה פעמים, שנאמר [ויקרא י"ט] הוכח תוכיח את עמיתך. ואמרו [ב"מ ל"א ע"א] הוכח אפילו מאה פעמים משמע, תוכיח, אין לי אלא רב לתלמיד, תלמיד לרב מנין, ת"ל תוכיח. ואם מכיר בו שהוא עז פנים ושונא את המוכיחין אותו, אינו חייב להוכיחו, ולא עוד אלא שהוא עובר שני לאוין, שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך. ואדם שמקיים מצות ואינו מקיים כל המצות, באותן המקיים חייב להוכיח בהן אחרים, אף על פי שאינו מקיים את כולם, ואין בזה משום קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים. כדאמרינן [ב"ב ס' ע"א] לגבי ר' ינאי הוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים, ובמלכי בית דוד [סנהדרין י"ט ע"א], אי לאו דדיינינון להו אינהו היכי דייני, והכתיב [צפניה פ"ב] התקוששו וקושו, קשט את עצמך ואח"כ קשט אחרים. ומה שאמרו בפרק בראשונה [יומא כ"ג ע"א], אמר ר' יוחנן, כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, ומקשינן, והתניא [שבת פ"ח ע"ב], הנעלבים ואינם עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין וכו', ומתרץ, לעולם דנקיט ליה בליביה. ומקשינן תוב, והאמר רבא [ר"ה י"ז ע"א], כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו, ומתרצינן, ההוא, דמפייסינן ליה ומיפייס, אבל היכא דלא מיפייסינן ליה צריך למינקט ליה בלביה, דצריך שיהא מקפיד על כבוד תורתו ומקנא עליה, כדאמרינן [קדושין ל"ג ע"א] לענין קימה, אי לאו תורה כמה נחמן כי אנא איכא בשוקא, כלומר, מפני ענוה היה אומר כך, אין עומדין מפני אלא מפני כבוד התורה, וגם ת"ח כמו כן, אם מבזין אותו ומוחל נמצא מבזה את התורה, שאותו שביזהו לא חשש לכבוד התורה, לכך אם אינו נוקם לכבוד התורה אינו ת"ח. וכן הוא עיקר. ומאי דאמרינן במגילה [כ"ח ע"א], מימי לא עלתה עמי קללת חברי על מטתי, כי הא דמר זוטרא חסידא כי הוה סליק לפורייה הוה אמר, שרי ליה ומחיל ליה לכל מאן דצערן לי, איכא למימר, שלא היה מוחל לאדם אפיקורס שהיה מבזה אותו, אלא לאדם שהיה דין ממונו עמו והיה מצערו, א"נ לא היה מוחל קללתו אלא צער גופו, אבל כבוד תורתו לא היה מוחל אלא הוה נקיט בליביה. ובהא דאמרינן בפסחים [קי"ג ע"ב], מהו למימר ליה לרביה ומסנייה, א"ל אי מהימן עליה כבי תרי לימא ליה ואי לא, לא לימא ליה, לאו דוקא רביה, אלא לכל אדם בין רבו בין חברו, ואי מאמד עצמו דמהימן ליה כבי תרי לימא ליה, ואין בזה [שבת קמ"ח ע"ב] משום הרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי.
ומצאתי בשם רבנו חננאל זצ"ל, וששאלתם, הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, והוקשה לכם, מה נעשה לכמה מקראות, הוכח תוכיח [ויקרא י"ט], ואתה כי הזהרת רשע [יחזקאל ג'], ולמוכיחים ינעם [משלי כ"ד]. אמת, כי נצטוו ישראל להוכיח זה את זה, כמו שמצינו הנביאים והחכמים, אחד יחיד ואחד צבור, ואם יראו אותם מזידים על דברי תורה שעוברין עליהם, יוכיחום ויקללום וימרטום ויתלשום. ואף לסובבם בערבים, וטעם כבושם להחזירם למוטב, ואז אם לא ישמעו, ואתה את נפשך הצלת. ואף השוגגים על שאין יודעים שהדבר אסור, ואם יודעין חוזרין למוטב, עליהם להחזירם ולהזהירם [שמות י"ח] את החוקים ואת התורה ואת הדרך הישר אשר ילכו בה. ואת המחזיקים אסור היתר ופשטו היתר ביניהם, ואם לא ישמעו ויאמרו זהירין אנו מהכניס המתגלגל, וכן המטפחות והמספקות, ותוספות יום הכפורים שהם מסובין בעוד יום גדול, וסעודתן מושכתן, והכל זהירין להפסיק ובקיאין להבחין, שאומרים עוד יש שהות ביום, עד שרואין שקרוב להחשיך. אם מודיעם יעברו עליה, טובה השתיקה, ולא להענישם על המזיד. ואין זה דומה לרואה את חברו עובר במזיד שנצטווה למחות ואפילו אינו מקבל [שבת נ"ה ע"א] כמש"כ וממקדשי תחלו [יחזקאל ט'], דהתם, כי לא מחינן בהם נמי עונש מזיד עליהם, ומחינן להו דילמא צייתי.
ולהר"ר אברהם ב"ר דוד מצאתי, אדם שנאחז בגנבה פעם אחת ובאת הגנבה ליד בעלה, לא יביישנו ולא יוכיחנו אלא בינו לבין עצמו, ואם הגנב לא ירצה להחזיר גנבתו, יתבענו לדין. ואם רגיל אותו האיש בגנבתו, מותר לביישו ולהכלימו, כדי שיניח דרך רעה וידבק בדרך טובה. וכן ראוי לעשות כדברי הגאונים ולהוכיח את חבירו לפי שגדול עונשה של תוכחה, כדאמרינן פרק כל כתבי הקודש [שבת קי"ט ע"ב], אמר ר' חנינא, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה. ואל יאמר אדם, מה לי לבוא עם תחרות ואיבה עם הבריות, אלא צריך להוכיחו ולהחזירו למוטב. ואל יחוש לשום שנאה או איבה, דאמרינן בריש פרק בתרא דכתובות [ק"ה ע"ב], האי צורבא דרבנן דמרחמין ליה בני מתא, לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. לפיכך, ראוי להוכיחו, ואפילו אם נתחייב נדוי ינידהו, ולא ישא לו פנים, אלא יחוש לכבוד המקום כדי שלא יתחלל שם שמים על ידו.
